קצת על הסטודיו

ב21.6 (אתמול) חל יום היוגה הבינלאומי, וכמו ביום הולדת של אדם אהוב החלטתי לנצל את ההזדמנות כדי לספר על האהבה העצומה שיש לי ליוגה.מעולם לא אהבו אותי ככה, כמו שאני אוהבת את עצמי מאז שפגשתי את היוגה. ללא קשר לנראות, תכונת אופי כזו או אחרת, הישגים מסוימים רשומים, ואפילו לא לשכל. פשוט ככה, כמו שיש באותו הרגע, זה מה שהיוגה לימדה אותי לאהוב.מאז שאני קטנה אני זוכרת את עצמי רדופת מחשבות כאלה ואחרות, שכמו קוץ בכף הרגל לעולם לא נותנות מנוח (בעיה של אנשים שהולכים עם הרגליים).כל כך הרבה קושי להתבגר ולהפנים שאני לא יודעת דבר, ושלא בטוח שמה שחשבתי תמיד תקף למחר. בכל מסגרת רשמית בה ניסיתי להשתלב תמיד הרגשתי שאני צריכה להצטמצם למימדיה ולהתמקם כראוי. אבל אני בחורה גבוהה אני, ולא עבדתי אז מספיק על הגמישות שלי בשביל שאצליח.יוגה היא מסגרת מאוד מיוחדת, מספיק רחבה בכדי להכיל חיים שלמים. היא כמו מלבן של אנשים שאוחזים ידיים, וברגע שאתה רק ניגש ומתבונן, ישר שני האנשים הקרובים אליך משחררים אחיזה ואוחזים בכל אחת מכפות ידיך, מכניסים אותך פנימה ברכות, באהבה, מבלי שתשים לב. היוגה נותנת מספיק חום בשביל שישתחררו החוצה כל הקוצים.היוגה היא לא משהו שנמצא בחיי, נותן לי שקט והולך איתי יד ביד. היוגה הפכה את השקט לחלק ממני.נתנה לי מן ביטחון פנימי שקט כזה, שלא משנה כמה דברים ישתנו, וכמה מחשבות ירוצו לי בראש בסערה, אני מספיק חזקה וגמישה בשביל לשמור על יציבות, ואפילו להנות מהתנועה. אני ברת מזל שהגעתי לדבר הנכון בזמן הנכון ושאני זוכה ללמוד מהאנשים הנכונים. השבוע אסיים שנה ב׳ של יוגה ויניאסה ואשלים לתעודת הוראה של 500 שעות. שנה הבאה אני ממשיכה ללמוד. אני מאחלת לעצמי, בדקה הבאה, ביום הבאה, ובחיים שיהיו, להמשיך וללמד  ולהעביר הלאה את הדבר שאני הכי אוהבת, ולהמשיך לתרגל הושטת יד לעצמי ולאחרים. ❤22.6.24